<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תקס"ה</h1>
<h2>דף לו.</h2>
עוד שאלת. עד שאינו יכול לחתום או שאינו יודע לחתום אם יכול אחר לחתום ולומר פלוני צוה לחתום. תשובה. מה שנהגו לעשות כן בכתובות, היינו באותן שאינם חותמים אלא לכבוד בעלמא כגון החתן והשושבינים, אבל העדים שעל פי עדותן מתקיים השטר לא, דהוה ליה אותו החותם בשביל העד כעד מפי עד ואינו כלום, דאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"א] ובפרק חבית [שבת קמ"ה ע"א] שלא הכשירו עד מפי עד אלא בעדות אשה ובעדות בכור, ותינח החותם בשביל החתן ואומר אני פלוני צוני פלוני החתן לחתום הוה ליה כעד אחד על החתן, ואם לא נתקיימה עדות העדים ומתקיים עדות החותם בשביל החתן הוה ליה כעד אחד וקם לשבועה, ואם נתקיימה עדותו של אחד מן העדים מצטרף עם החותם בשביל החתן ומוציא ממון. ואעפ"י שאדוני אבי מורי הרב ז"ל כתב בסוף פירוש הכתובה שלו [תשב"ץ ח"ג סימן ש"א] שצריך להתישב בדבר אם יש לו תורת עד אחד, (לעדים) [לע"ד] יראה שאם העד לא הזכיר שמו שאין לו תורת עד ואם הזכיר שמו יש לו תורת עד, שכל עד אינו ג"כ חותם אלא במצות המלוה, ואם הוא קרוב פסול ואם רחוק כשר, כך נראה לי. ומ"מ לחתום בשביל העדים זו לא שמענו.
ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"א] תנן, כיצד בודקין את העדים וכו' עד ומשיירין את הגדול שבהם ואומרים לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי שהוה חייב לו, כלומר ולא אמר אתם עדי, ואיש פלוני אמר לי שהוא חייב לו, פירוש משום דהוה עד מפי עד, לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפי"ו) [בפי"ז] מהלכות עדות. וכן נמי מההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות [כ' ע"א] כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה ימים, ואמר עלה רב הונא והוא שזוכרה מעצמו וכו', וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות עדות [ה"ה] אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב אצלו בפנקסו ובכתב ידו פלוני העיד אותי עליו וכו' אם זכר מעצמו או הזכירוהו אחרים ונזכר מעיד ואם לאו אסור להעיד, שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד, ע"כ. וכן זה שחתם בזה השטר אינו יודע כלום מזה העדות אלא שחבירו הגיד לו, ואם בשכתב אני פלוני חתמתי בשביל פלוני אינו כלום, כ"ש שלא הזכיר שמו החותם אלא שכתב פלוני צוה לחתום שאינו כלום.
וזה גרוע ממקרע לו הנייר והוא חותם, דמקרע בנייר והוא חותם כשר בגיטין כדאמרינן בגיטין בפ"ב [י"ט ע"א] עדים שאין יודעים לחתום אמר רב מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו, ותניא נמי כוותיה דרב עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין, אמר ר' אלעזר מאי טעמא דרשב"ג כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, ואמר רב הלכה כרשב"ג, ואפילו בגיטין לא התירו אלא על ידי קריעה שהוא בעצמו חותם וממלא הקרעים דיו, ובאבר לא הכשירו משום דהוי כתב על גבי כתב, ואם כשהוא כותב על המכתב הראשון אינו כלום אפילו בגיטין כ"ש שאינו חותם עליו, ואין זה צריך ראיה אלא כדי להוציא מלבן של טועים. וכבר ראיתי שטרות שנשתלחו מאצלכם על דרך זו, ורע עלי המעשה, וקרוב הוא בעיני שחייבים נדוי, מדאמרינן ההוא דעבד הכי בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה [ה"ה], ואין העדים חותמים על השטר אלא א"כ יודעים לקרות ולחתום עדים שאינן יודעין לחתום וקרעו להם נייר וחתמו על היורשים מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול. ונראה שהחותם בשבילו והמצוה לחתום שניהם בני עונשין, וכן יש להוכיח מהגמרא התם. והשם יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.
